מעריב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בעיתון מעריב. אם התכוונתם לתפילת מעריב, ראו תפילת ערבית.

מעריב

סוג	עיתון יומי
פורמט	טבלואיד
בעלים	מעריב החזקות בע"מ
שפה	עברית
מערכת	רחוב קרליבך, תל אביב
תפוצה	שני בתפוצתו בישראל
www.nrg.co.il

מעריב - עיתון יומי ישראלי המופיע מאז 15 בפברואר 1948. בשנות החמישים והשישים היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך להיות השני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות".

עורכיו הנוכחיים של העיתון הם דורון גלעזר ורותי יובל והמוציא לאור הוא עופר נמרודי. העיתון נמצא בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] הקמה

תחילתו של מעריב בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס ערק קרליבך בין לילה מ"ידיעות אחרונות", וייסד עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. ראוי לציין כי המחלוקת בין קרליבך ומוזס, בין היתר מקבילה לפער שבין הגישה הרואה את העיתון כעסק כלכלי, לבין העובדה כי עיתון משמש גם כמכשיר ציבורי (כספי ולימור, 1992).

גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות של מכונת כתיבה נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מן המילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת).

בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה תפוצת "ידיעות אחרונות" לאפס, בזמן שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.

ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לזר, דוד גלעדי ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.

מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956 והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.

[עריכה] שנות ה-60

מהדורה שלישית של גיליון מעריב ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים

בראשית שנות השישים היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.

[עריכה] שפל שנות ה-70 וה-80

בשנות השבעים והשמונים ירדה קרנו של מעריב. שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, ידיעות אחרונות, שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. ססמתו של מעריב, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.

עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.

בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.

ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל באסם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.

[עריכה] הרכישות וההתאוששות

בית מעריב

שינוי חל עם קניית מעריב בידי רוברט מקסוול בתחילת שנות התשעים. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו מכונות דפוס צבעוניות לשימוש, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר.

מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". את היומון קנתה משפחת נמרודי. עופר נמרודי, המוציא לאור החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".

לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע התפרסמות תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.

בינתיים הגיעה התחרות בין מעריב לידיעות אחרונות לשיא. היא לא נעצרה על לוחות המודעות. נחשפה פרשייה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מידיעות אחרונות הורשעו בפלילים.

מעריב, שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת מעריב, קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:

	תהליך טבלואידיזציה מהיר ועמוק עבר על שני העיתונים הגדולים והעמיד אותם בשורה אחת עם עיתוני הרכבת התחתית, מבלי שיש כאן עדיין רכבת תחתית. הכותרות הצעקניות, היחס בין כותרת לטקסט, בין טקסט לתמונות, השטחיות, הרשלנות, התקינות הלשונית, איות השמות והמונחים, שלא לדבר על טעויות דפוס והגהה.

משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשייה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, (ומי שהיה אז מקורבו, הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.

בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב מעריב לעמוד מאחורי מוציאו לאור. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר. לדעת רבים וחוגים יודעי-דבר היה מינויו של דנקנר לעורך, מעין פרס על התגייסותו למען משפחת נמרודי.

בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.

[עריכה] תקופת דנקנר

מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. מעריב ממשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות השמונים, עדיין הפער בינו לבין ידיעות אחרונות גדול מאוד.

עריכתו של דנקנר התאפיינה בהמשך הניסיון להפוך את מעריב לעממי יותר. הידיעות החדשותיות היו קצרות, התמונות והתצלומים הצבעוניים תפסו מקום רב, והכותרת הראשית, שבעבר נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.

בדנקנר הוטחה ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורין שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמה בעטיים של אלו.

המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי התבטאו לעתים באופן שבו סוקרה במעריב עבודתה של הפרקליטות, ומעל דפי העיתון הרבו לתקוף את אלו שכונו "כנופיית שלטון החוק".

חברת האם של "מעריב" - "מעריב החזקות בע"מ" הונפקה בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליחה להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות מחזיקה עדיין קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן מחזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.

בשנות התשעים החלה קבוצת מעריב להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך מקומונים בכל הארץ.

ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בניגוד לאתר מעריב הקודם, nrg כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.

בעקבות אינתיפאדת אל אקצה בחר מעריב לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי מעריב חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002-2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וזכורה הסערה שחולל כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופאי להצהרה אנטישמית של מהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.

בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מאמר מערכת בשם "עברתם כל גבול" מאת דנקנר ודן מרגלית, שהודפס בכותרתו הראשית של העיתון. הקמפיין דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". למרות שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתון הארץ וידיעות אחרונות שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, מעריב נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.

בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואין, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).

ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דן חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל.

לאורכה של שנת 2006,ועל רקע תוצאות עסקיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העתון, בהם ארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. מגעים אלה לא הבשילו לכלל עסקה. ביולי 2007 הודיע דנקנר כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידו כעורך בתחילת 2008, אך הוא צפוי להישאר בעיתון. עם המשך הפרסומים על תוצאות עסקיות קשות, נמשך גם גל ההתפטרויות והעזיבות של בכירי העיתון בהם סגן העורך הוותיק אבי בטלהיים, הפובליציסט הוותיק דן מרגלית, המשנה לעורך חיליק שריר ובכירי מינהל למיניהם.[1]

[עריכה] תקופת גלעזר ויובל

בדצמבר 2007 נכנסו דורון גלעזר ורותי יובל לתפקיד עורכי מעריב, במקום דנקנר[2]. גם לאחר כניסתם לתפקיד המשיך העיתון לספוג הפסדים, והשניים נאלצו לבצע שורה של צעדי ייעול. ביולי 2008 התפטר מתפקידו יו"ר הדירקטוריון דוד קמחי בנובמבר של אותה שנה מכר גוסינסקי את אחזקותיו ב"מעריב". כל נסיונות המכירה של העתון על ידי עופר נמרודי לא נשאו, לפי-שעה, פרי. http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=ns20080722_42141&layer=law&layer2=coupon]

[עריכה] עורכים ראשיים לדורותיהם

[עריכה] מבנה העיתון

בימי החול כולל מעריב את החלקים הבאים:

חדשות.
המגזין - דעות, בריאות, טיולים, משחקים, כתבות ומדורים.
עסקים - המוסף הכלכלי הכולל חדשות מעולם הכלכלה והעסקים, ניתוחים ופרשנויות למתרחש בבורסות העולם ובשוק ההון.
ספורט - חדשות הספורט.

מוספים המצורפים למעריב בימי החול:

יום ראשון: און ליין - מוסף המחשבים והאינטרנט (בתוך גיליון "עסקים").
יום רביעי: סגנון.

בימי שישי כולל מעריב את החלקים הבאים:

חדשות.
מוסף שבת - מתמקד בפרשנות וניתוח של אקטואליה השבוע.
עסקים שישי הוא מוסף סוף השבוע של המערכת הכלכלית של העיתון. המוסף הופיע לראשונה ב-16 בפברואר 2007, והוא מופיע מאז מדי יום שישי בתוך עיתון מעריב. החליף את המוספים "מגזין עסקים" ו"עסקים סופשבוע" שהיו מתפרסמים בימים שלישי ושישי. עורכו הוא דרור גלוברמן. עסקים שישי מתמקד בכתבות, תחקירים, ראיונות ופרופילים בנושאי כלכלה ועסקים.
פרומו - תרבות ובידור, מדריך טלוויזיה.
סופשבוע - המגזין השבועי, כתבות נרחבות, טורים וראיונות. במוסף נמצאים טוריהם הקבועים של אראל סג"ל ואודטה.
המשבצת - מוסף התשבצים של מעריב.

לגיליונות יום שישי של העיתון מצורף גם מקומון מרשת המקומונים של החברה האם, "מעריב החזקות בע"מ".

[עריכה] לקריאה נוספת

כספי, ד' ולימור, י'(1992). המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, עם עובד.
שלום רוזנפלד, "פרקי קרליבך והקמת 'מעריב'", קשר, נובמבר 2001
מרדכי נאור, "'הפוטש הגדול', מלחמת 'ידיעות אחרונות'–'מעריב': ההתחלה", קשר, מאי 2003

[עריכה] קישורים חיצוניים

nrg מעריב אתר האינטרנט של מעריב
מעריב, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
מעריב החזקות בע"מ, באתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב

מעריב החזקות בע"מ, באתר TheMarker
מעריב החזקות בע"מ, באתר Bizportal

הפוטש הגדול, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות

עיתונים בישראל
תפוצה כללית	ידיעות אחרונות • מעריב • הארץ • מקור ראשון • ישראל היום • ישראל פוסט • הצופה • בשבע
המגזר החרדי	המודיע • יתד נאמן • בקהילה • משפחה • יום ליום • שעה טובה
כלכלה ועסקים	גלובס • דה מרקר • כלכליסט
מקומונים	העיר • כל העיר • זמן תל אביב • ידיעות תל אביב • ידיעות חיפה • Time Out • ערב ערב • השבוע בנתניה • גל גפן • השקמה
ערבית	כל אל-ערב • א-סינארה • פנורמה • אלמיתאק • אל-אתיחאד • אח'באר א-נקב
רוסית	וסטי • נובוסטי נדלי • רוסקי איזראילטיאנין • נאשה סטראנה
אנגלית	ג'רוזלם פוסט

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%91

קטגוריות: חברות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב | עיתונים ישראליים | מעריב | עיתונות עברית