מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم; באנגלית, בצרפתית ובגרמנית: Jerusalem; בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏ ^[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בשנות הגלות. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האיסלאם והנצרות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.

ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 650-880 מטר מעל פני הים.

ראש עיריית ירושלים הנוכחי הוא ניר ברקת. מספר החברים במועצת העירייה הוא 31.

ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו (בעקבות בקשה של ירדן), והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

תוכן עניינים 1 מקור השם 1.1 בעברית 1.2 בשפות אחרות 2 קדושתה של ירושלים 2.1 ביהדות 2.2 בנצרות 2.3 באסלאם 3 היסטוריה 3.1 ירושלים הקדומה 3.2 תקופת בית ראשון 3.3 תקופת בית שני 3.4 התקופה הרומית והביזנטית 3.5 התקופה המוסלמית והצלבנית 3.6 התקופה הממלוכית 3.7 התקופה העות'מאנית 3.8 השלטון הבריטי 3.9 מלחמת העצמאות 3.10 לאחר הקמת מדינת ישראל 4 אוכלוסייה 4.1 דמוגרפיה 5 מעמדה החוקי של ירושלים 6 תחבורה 7 תרבות, חינוך ובילוי 7.1 תרבות 7.2 ספורט 7.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים 7.2.1.1 כדורגל 7.2.1.2 כדורסל 7.2.1.3 שחיה 7.2.1.4 כדורגל חופים 8 עיריית ירושלים 9 אקלים 10 ערים תאומות 11 ראו גם 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים 14 הערות שוליים

מקור השם

ערך מורחב – שמות ירושלים

בעברית

התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.

נוטים לסבור ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. 'שלם' היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר.ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני)יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, ויפה נוף.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר..."

"ירושלים" בכתבי המארות

תעתיק: ꜣwšꜣmm (בלי שימוש בתווי־יוניקוד מיוחדים: 3wš3mm).

בשפות אחרות

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתוק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה הוא השם המקובל לירושלים בשפה הפרסית.

קדושתה של ירושלים

ביהדות

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שהבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". יש השערה כי העיר שָלֵם הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:

	כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד

בנצרות

בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

ערך מורחב – תיירות צליינית

חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.

ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 142-144.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.

זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.

מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכה · אל-מדינה · ירושלים · קירואן · נג'ף · כרבלא · כופה · כאזמיה · משהד · סאמרא · קום

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

ירושלים הקדומה

הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים כתבי המארות בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. אזכור זה של ירושלים - העיר היחידה באזור המוזכרת בכתבים - מעידה על חשיבות העיר. כן ניתן ללמוד על שינוי באופי השלטון, משלטון אוליגרכי - של מספר בתי אב- "ירקעם" ו"שסען", לשלטון אוטוקרטי - שלטון יחיד. ‏

אזכור תנכ"י נוסף המתייחס לתקופה זו, הוא עקדת יצחק, המתבצע בהר המוריה: "לך לך אל ארץ המֹריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך... וישכם אברהם בבֹקר ... ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ..." (בראשית פרק כ"ב, א-יד). על פי המסורת "ההר אשר אומר אליך" הוא הר הבית. במאה ה-12 לפנה"ס עמד אדוני צדק מלך ירושלים בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון, והפסיד בקרב. מקור מקראי זה מאשש את המידע הנלמד מכתבי המארות, על פיו בירושלים שלט מושל יחיד.

על פי המסורת, ירושלים היא עיר מוקפת חומה עוד מתקופת יהושע בן נון. דבר שיש לו משמעות לגבי קביעת ימי הפורים.

עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס. שם זה נשאר בשימוש עד לכיבוש העיר על ידי דוד כעבור 200 שנה.

תקופת בית ראשון

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית ראשון

על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו ^[2]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת ממלכת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. עדויות אלו ניתן לראות במטבעות המודפסים בידי כובשי העיר השונים, המתייחסים אליה בתור בירת יהודה.

ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, השתרעו גבולות העיר גם על הגבעה שמצדו המערבי של "הגיא האמצעי" (או ה"טירופיאון"), עליה שוכנים כיום הרובע היהודי והארמני. באותה עת צרו על העיר צבאות אשור, והיא ניצלה בין היתר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעיין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר אל תוך העיר.

בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון. במהלך השנים התגלו בחפירות בסביבות ירושלים מספר ראשי חץ בבליים.

תקופת בית שני

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, אשר הצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית. באותה תקופה נבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה.

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתיוונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש. בתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס.

בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. (מקדש הורדוס) בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.

אחרי המרד ירושלים נותרה שוממה מלבד הלגיון העשירי פרטנסיס שחנה בעיר והיה אחראי על שמירת הביטחון ביהודה.

התקופה הרומית והביזנטית

ערך מורחב – איליה קפיטולינה

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השנייה. צעד זה היה מהגורמים לפרוץ מרד בר כוכבא.

הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל תשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.

על-פי האגדה הנוצרית, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, ביקרה בירושלם ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי שעליו נצלב ישו. היא זיהתה את מקום הצליבה, שבו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.

יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אולם הוא מת בטרם יצאו תוכניותיו אל הפועל, ויורשיו אימצו מחדש את הדת הנוצרית.

התקופה המוסלמית והצלבנית

בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב פרסם את חוזה עומר - מנשר המבטיח את שלומם של תושבי ירושלים ואת שלמות רכושם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר. על הר הבית הוקמו מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע.

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. אחרי מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ב-4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב-20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי. עם חזרת השלטון המוסלמי חזרו גם היהודים לחיות בעיר.

באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים בפקודת הסולטאן האיובי אל מלכ אלמועעט'ם עיסא ^[3]. זאת עקב חששו מכך שהצלבנים ישתלטו על העיר, ותהיה בידם נקודת אחיזה מבוצרת. מאז למשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות ^[4]. ב-1229 הועברה העיר שוב לשליטה נוצרית בהסכם בין מצרים לבין הקיסר פרידריך השני שהקים מחדש את החומות. אולם לאחר מספר שנים שוב נכבשה העיר בידי מוסלמים וחומותיה נהרסו שוב. העיר נכבשה לזמן קצר שוב בידי הנוצרים, ואף בידי שבטים מונגוליים. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל, לאחר ניצחונם בקרב עין ג'אלות על המונגולים.

התקופה הממלוכית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית

בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏ ^[5]. השליטה על העיר הייתה בידי נציב דמשק, בעוד צפת, עזה וכרך בעבר הירדן היו בירות מחוזיות.

הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר. הממלוכים הם שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה. עד היום ניכרים במבנים המוסלמים בירושלים תרומתם של השליטים הממלוכים. באותה תקופה הוסבו בחזרה מבנים מוסלמים שהפכו לכנסיות, כגון כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. מבנים נוצרים אחרים עברו גם כן הסבה לשימוש מוסלמי, כמו כנסיית סנטה אנה, וארמון הפטריאך.

התקופה העות'מאנית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין יישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה – תרומות מיהודי ארצות מוצאם.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות.

השלטון הבריטי

כיבוש ירושלים בידי הבריטים התרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-10 בדצמבר 1917. מאז הכיבוש הייתה ארץ ישראל תחת משטר צבאי. ביום 1 ביולי 1920 הוחלף המשטר הצבאי בשלטון אזרחי והשלטונות קבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי ועוד. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. ירושלים הייתה גם המרכז הארגוני של ערביי ישראל. זה היה מעמדה של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, אשר נכנס לתוקפו ביום 29 בספטמבר 1923 ‏‏^[6]

בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו – המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.

מלחמת העצמאות

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.

בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות היו בירושלים העברית שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת: ליד עיתון "פלסטיין פוסט", ברחוב בן יהודה ובחצר בניין המוסדות הלאומיים.

עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת, אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, תושביו היהודיים פונו בכוח ומבניו, כולל בתי הכנסת שבו, נהרסו.

ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.

בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בהר הרצל בירושלים.

ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון‏‏ ‏‏^[7] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם, לאחר ששכנה זמן רב במבנים זמניים.

ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה מטעם מפא"י. קולק, אשר בתקופתו התרחשו שינויים משמעותיים ביותר בעיר, החזיק בתפקיד 28 שנים ברציפות, עד לשנת 1993.

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית. יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד של תושב קבע. מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום ירושלים היא עיר במחוז ירושלים. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2001, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני (5 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת 2000 היה 34.9 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2000 היה 5,568 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,835 ש"ח).

אוכלוסייה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,000	3,700	אין מידע	4,700
1538	1,150	6,750	אין מידע	7,900
1553	1,634	11,750	אין מידע	13,384
1562	1,200	11,450	אין מידע	12,650
1844	7,120	5,000	3,390	15,510
1876	12,000	7,5