זיגמונד פרויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud, נולד כזיגיסמונד שלמה פרויד; 6 במאי 1856 - 23 בספטמבר 1939) היה חוקר, נוירולוג ופסיכיאטר אוסטרי יהודי, יליד צ'כיה, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום הפסיכולוגיה של האדם, מהמדענים הבולטים במאה העשרים. ההשפעה של פרויד על דרך החשיבה של בני זמננו היא עצומה. מסותיו ומחקריו של פרויד שנכתבו ברובם בראשיתה של המאה ה-20 השפיעו באופן מהפכני על האופן בו אנו רואים את טבע האדם. ספריו הנלמדים ונקראים עד היום מהווים מופת לכתיבה בהירה ומובנת של רעיונות מדעיים.

[עריכה] קורות חיים

פרויד נולד בפריישטאט שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית וכיום בצ'כיה, ליעקב שעסק בתווך סחורות ולאמיליה (לבית נתנזון). הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו, אך היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה בה התגורר אביו בבוצ'אץ'. למרות שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכשרונו כבר מגיל צעיר. בשש שנות לימודיו הראשונות דורג ראשון בכיתתו. בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל ללמוד באוניברסיטת וינה, לימודים שנמשכו עד שנת 1881.

כאשר בשנת 1812 בא פקיד אוסטרי לבוצ'אץ' על מנת לקבוע שמות משפחה, פגש באם המשפחה, פריידה, שהייתה אישה חשובה וקבע את שם המשפחה "פרויד" על שמה.

ידוע אך מעט על נעוריו של פרויד, שכן הוא השמיד את רשימותיו האישיות פעמיים לפחות (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו רק לביוגרף הרשמי שלו ארנסט ג'ונס ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה ולאחר שפתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, התחתן. הוא ערך ניסויים בהיפנוזה עם רוב המטופלים שלו שסבלו מהיסטריה ומנוירוזות, אך לבסוף ויתר על דרך זו - כשגילה שהוא יכול לגרום למטופליו לדבר על ידי השכבתם על ספה ועידודם לומר כל מה שעולה בדעתם (שיטה הנקראת אסוציאציות חופשיות).

בגיל 32 נסע לעיר הולדתו שם פגש בעמית ותיק- צ'ארלס אוברייניך, אשר הציג בפניו מסמכים מביקורו באפריקה , שם עסק במחקר התנהגות קופי המרטולה אשר העלה ממצאים מרעישים אשר השפיעו רבות על תפיסת פרויד את השכל האנושי. בשנות ה-40 שלו, סבל פרויד ממספר הפרעות פסיכוסומטיות, מפחד מוגזם מפני המוות ומפוביות נוספות. בזמן זה עסק פרויד בחקר חלומותיו, זכרונותיו והתפתחות האישיות שלו עצמו. במהלך ניתוח זה הכיר בעוינות שחש כלפי אביו וברגשות המיניים כלפי אימו.

לאחר פרסום ספרו החשוב "פשר החלומות" בשנת 1899, קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה, והחל לפתח חוג תלמידים. לפרויד הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. הוא הוקיע את מי שלא הסכים עם התנועה הפסיכואנליטית או אף חלק על אספקטים מרכזיים בתורתו, בין השאר גם את קארל גוסטב יונג ווילהלם רייך. פרויד אף תקף את יונג ואת אלפרד אדלר בפרסום שנקרא "על ההיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית".

בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

בעקבות האנשלוס ברחו פרויד ומשפחתו מאוסטריה, כשהם נעזרים בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש ממנו הגסטאפו לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית מייחסת לפרויד את התוספת "אני ממליץ על הגסטאפו בחום לכל אחד", אך אין בה אמת^[1]. פרויד השקיע מאמצים רבים בקבלת ויזה לו ולמשפחתו, והלצה כזאת לא סבירה בהתחשב בסיכון שכרוך בה, מה גם שהמסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את האנקדוטה.

ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו ברחוב מאנספילד גארדנס מספר 20 - מקום בו שוכן היום מוזיאון פרויד.

בלונדון, בשנת 1938 התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה כמדען מוביל. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו ארנולד צוויג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, וביניהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן קופסת סיגרים שלמה ביום עד מותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו. פרויד מת ממנת יתר של מורפין שניתנה על ידי רופא.

[עריכה] משפחה ושארים

אשתו של פרויד הייתה מרתה לבית בארניס (Martha Bernays) ילידת האמבורג.

בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית. פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי\פוליטיקאי\כותב קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס.

[עריכה] אבי הפסיכואנליזה

אבי הפסיכואנליזה: פרויד פיתח טכניקה טיפולית: פסיכואנליזה (שיטת פסיכותרפיה), שבאמצעותה ניתן להתחקות אחרי שורשי הסימפטומים הנוצרים בעקבות חסימות רגשיות ונפשיות. הפסיכואנליזה, אותה פיתח פרויד, הפכה למקובלת ביותר בקרב העולם המערבי, והפכה לאבן יסוד של הפסיכולוגיה.

פרויד, היה רופא בהשכלתו, ובמסגרת מפגשיו עם פציינטים הגיע למסקנה כי חלק מתלונותיהם על מיחושים גופניים מקורם בקשיים נפשיים לא-מודעים אותם הם חווים. הוא פיתח שיטת טיפול חדשנית בה הפציינט משוחח עם המטפל בפגישות הנערכות באופן קבוע. שיחות אלה מביאות את הפציינט לחשיבה מחודשת על עצמו ועוזרות לפתור את קשייו. כתוצאה מפיתוח שיטת טיפול זו הגיע פרויד לתובנות רחבות על מהותו של האדם. פרויד פיתח ארבעה מודלים לתיאור היבטים שונים של האישיות. כמו כן, כתב פרויד מאמרים רבים המנתחים באופן אנליטי תופעות תרבותיות וספרותיות. מושגיו של פרויד הפכו למקובלים ביותר בתקופות שלאחר פרסום תורותיו, כדוגמת המונחים "טעות פרוידיאנית" ו"לא-מודע". עם זאת, לרוב מסולפת תורתו של פרויד בשימוש היומיומי, המהווה השאלה רחוקה שלה.

אירועי זמנו השפיעו על דרכי חשיבתו של פרויד. לאחר מלחמת העולם הראשונה הרחיב את התאוריה שלו בנוגע לנפש האדם. על פי התאוריה המחודשת שני כוחות בסיסים פועלים בנפש האדם. מצד אחד, הארוס (כוח המין והרצון להתאחד עם האחר), ומצד שני, הטנטוס (כוח התוקפנות וההרס). כדי לשמור על קיומה נאלצת החברה לדכא כוחות אלה אצל היחיד ע"י הטלת סנקציות(עונשים חברתיים או פורמלים), ומשום כך נידון האדם מעצם טבעו כיצור חברתי לחיות עם קונפליקטים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על כך היא באמצעות תהליך העידון - מציאת דרכים לבטא את יצרי האדם באופן מקובל חברתית, כמו למשל באמצעות יצירה, אמנות או ספורט. השקפתו של פרויד על המצב האנושי לא הייתה אופטימית. ידועה אימרתו כי מטרתם של הפסיכולוגים צריכה להיות להפוך "סבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל".

[עריכה] פסיכולוגיה כמדע

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים.

הנפש הינה בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.

פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בוחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען מגיע למסקנה כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.

תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הנסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.

[עריכה] מודלים למבנה הנפש

ערך מורחב – מודל הנפש הפרוידיאני

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego).
המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות.
המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע.
המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי.

[עריכה] פסיכואנליזה – בין הנורמאלי לפתולוגי

ספתו המפורסמת של פרויד, שעליה ישבו מטופליו

אל ההבנות הללו של מורכבות נפש האדם, הגיע פרויד לא מעיון בנפשם של אנשים רגילים, אלא מעיסוק במקרים פתולוגים, כדוגמת אנה או (ברטה פפנהיים). לפי המשל המפורסם המנמק מתודה זו, משולה הנפש לשעון, שהוא סגור ואין לפותחו. אין החוקר יכול לראות את כל מנגנון הפעולה של השעון, אלא את המחוגים, הקפיץ, ומעט גלגלי שיניים. צורת הפעולה של שעון מסוג זה תובן רק במקרה שיתקלקל. אז ניתן לראות, אילו מחוגים מושפעים ממתיחת הקפיץ, אילו גלגלים זזים בתאום עם אחרים, ואילו לא.

האדם הפסיכוטי הוא אדם המנותק מהמציאות, ויש לו את עולמו הנפשי הפנימי בלבד. דרך טיפול ושיחות עם אנשים חולים בנפשם וגם כאלו בעלי הפרעות נפשיות שאינן מנתקות מהמציאות – נוירוזות, למד פרויד להכיר את צורת הפעולה של המנגנונים הנפשיים, ואת תוכן היצרים והתיעול של כל אלו אל האדם התרבותי בן זמננו.

האדם הבריא יודע להשלים בין המציאות ובין מימושן של שאיפות שעדין מחכות לו. מי שאינו יכול לעשות כך, מתוך סכסוכים פנימיים בנפש - הקשר שלו למציאות קטן. ועיקר עיסוקו של האדם אינו במציאות, אלא במלחמות מדומות, שאין הוא מבין את סיבתן או את המניעים להן.

רוב הבעיות הנפשיות, נוצרות כתוצאה מחוסר יכולת של האני, לאזן בין כל גורמי הנפש. תפקידה של הפסיכואנליזה כשיטה רפואית – טיפולית, הוא להפוך את הלא מודע למודע, ועל ידי כך לרפא את הנפש הפגועה.

[עריכה] השפעות פרויד על עולם הרוח

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בדיציפלינה המדעית המכונה "פסיכולוגיה", אולם לא ניתן במחקר עמוק מקיף ומהותי כמו שלו, לתחום את המסקנות שלו לדיציפלינה מדעית אחת, שהרי הוא חדר גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

[עריכה] תורת פרויד כמדע

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש.

רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום:

"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

[עריכה] היחס ליהדות וציונות

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נאורוזה (ואולי הטובה שבנאורוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו החילונית ואף לעתים התגאה בה^[2]. לעתים, הוא תיבל בטבעיות את כתביו במילים השאובות משפת היידיש.

עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכולוגיה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי והקומוניסטי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשד שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הינו יהודי^[3]. יש הסוברים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה נוצרי, ואף גילה כלפיו סלחנות כאשר כתב כנגד היהדות ובעד "רוחו הצעירה" של הנאציזם^[4], כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת על האקדמיה האירופית.

בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד", טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשריות חדשות למחשבה ולפעולה, על אף שלפני כן הביע לרוב עמדות אנטי-דתיות.

היחס שלו לציונות היה מורכב. אף שנתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית, יחסו לציונות היה דו־ערכי, והוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי.